תשע שנים של סיפורים – 26.9.26

״לפני חודשיים וחצי עזבתי את הבית אחרי 12 שנות זוגיות עם בת זוג שהיא האהבה הגדולה של חיי. ואז הקשבנו שתינו לשורטקאסט 189 שלך. זה היה חץ ישר ללב – כמו קופידון. הבנו שאנחנו לא מוותרות על האהבה שלנו והולכות בכל הכוח להחיות אותה. הרבה בזכותך. בילינו את הכיפור ביחד עם הרבה שיחות ושמחה בלב. ואני רוצה לומר לך תודה. את אישה עם הרבה זכויות.״

ההודעה הזו הגיעה אליי ממש בעודי כותבת את הבלוג הזה.

אני כותבת סיפור בשבת. לפעמים אני מקליטה אותו והוא הופך לשורטקאסט, פרק קצר בפודקאסט. ואז הוא יוצא ממני ומתחיל לחיות לבד. מישהי שומעת אותו באוטו, מישהו קורא אותו במיטה, אחת שולחת לחברה, אחר שולח לבת הזוג. ואין לי שום דרך לדעת לאן הוא יגיע.

הבלוג הזה חגג השבוע תשע שנים.

תשע שנים שאני כותבת מדי שבוע על אהבות שמתפרקות, אנשים שנשברים, על אלו שקמים, על אלו שלא, על בגידות, על התעללויות, על נרקסיסטים, על ילדים, על פחד, על כסף, על התחלות חדשות, ועל החיים עצמם, שנוטים לעיתים שלא להתנהל לפי מה שתכננו.

וככל שחלפו השנים גיליתי שיש כאלו שקוראים ומזהים את עצמם. לעיתים בדיעבד, שנים אחרי הגירושין הם מבינים מה בעצם קרה שם. לעיתים הם מבינים בזמן אמת שמה שקורה להם בבית קורה גם לאחרים. 

ויש קבוצה שלמה של קוראים שלא נמצאים עכשיו במשבר ושלא בהכרח מזהים את עצמם בתוך הסיפורים. הם לומדים מהם איך לא להרוס לעצמם את החיים, איך לא לקחת זוגיות כמובנת מאליה, ואיך לזהות את הסדקים לפני שהם הופכים לתהום.

גם עבורם הבלוג הזה נכתב. וחלק גדול מהם הם הקוראים השקטים שלי. אלו שקוראים כל שבוע ולא מותירים סימן. ואכן, מדי פעם מגיעה אליי הודעה ממישהי שמעולם לא הגיבה, ומתברר שהמילים עשו לה משהו. כנראה שזו אחת הסיבות שלא באמת הצלחתי להפסיק. גם כשהכרזתי שאני מפסיקה לכתוב את הבלוג. יכול להיות שאני מכורה, ויכול להיות שהבלוג הזה פשוט הפך מבחינתי למעבדה לחקר ההתנהגות האנושית.

השנה יום ההולדת לבלוג תפס אותי ביפן, וזה כמעט מתבקש, כי היפנים מצטיינים בלתת שם לדברים שאנחנו מרגישים אבל לא תמיד יודעים לנסח. אז לכבוד תשע שנים לבלוג, קבלו תשע תובנות על החיים עצמם, שנאספו בדרך.

1#. אפשר להתרגל כמעט לכל דבר, וזו לא תמיד בשורה טובה

פעם חשבתי שאנשים שואפים להיות מאושרים. היום אני כבר לא בטוחה.

אנשים מעדיפים ביטחון על פני אושר. ומה שמוכר מקנה לנו ביטחון. זה מנגנון הישרדותי, וזו גם הסיבה שאפשר להתרגל לדברים שפעם נראו לנו בלתי נסבלים. כמו לישון שנים בחדרים נפרדים, לא לדבר, לא לעשות סקס, לחיות לצד אדם שמזלזל בך, או לבקש רשות להשתמש בכסף ששייך גם לך. 

בהתחלה משהו בנו מתקומם וכשזה ממשיך, אנחנו מסתגלים ובסוף אנחנו אומרים ״ככה זה בחיים״, או מנחמים את עצמנו ב״ככה זה אצל כולם״.

הסכנה הגדולה היא לא שהמצב רע. הסכנה היא שהתרגלנו אליו. וזה נכון לא רק בזוגיות. 

ליפנים יש מילה יפה, גאמאן, 我慢 היא מתארת את היכולת לשאת קושי, להתאפק, להחזיק מעמד גם כשקשה. זו תכונה שאני מעריכה מאוד, עד גבול מסוים. כי במשך השנים למדתי שגם לחוסן יש צד אפל. הוא מאפשר לשאת סבל גם כשכבר מזמן היה צריך לעזוב.

וכך לפעמים ״אני חזקה״ הוא פשוט ניסוח מחמיא יותר ל״התרגלתי לסבול״.

אנשים לא נשארים במקום שרע להם כי הם חלשים. החוסן רק מאפשר להם להחזיק מעמד. הם נשארים כי הם לא מוכנים לשלם את מחיר השינוי.

הם מספרים לעצמם שהם נשארים כי הם כבר השקיעו שנים, כי יש ילדים (שהם תירוץ נפלא עד שהם עצמם מתחילים לשאול שאלות), כי אולי מחר יהיה טוב יותר, או כי אולי זה באמת לא כל כך נורא.

עד שיום אחד המחיר עולה, ופתאום המחיר של להישאר גבוה יותר מהפחד לעזוב – ואז מתחיל השינוי.

2#. לפעמים אנחנו יודעים שמשהו מזיק לנו ומתקשים להיגמל

סיגריות למשל, או הימורים וגם מערכות יחסים רעילות. כאלו שאחרי שכל כך רע לך, מורעף עליך טוב, ואת מכורה לטוב הזה ומכורה לתקווה שהפעם ההבטחה לשינוי תתממש, ומוכנה להתעלם מהרעל שזורם לך בגוף ובנפש, עבור עוד קצת מהטוב הזה. 

בפסיכולוגיה קוראים לזה חיזוק לסירוגין. כשהטוב מגיע לפעמים, ואי אפשר לדעת מתי, הוא ממכר הרבה יותר מטוב שמגיע תמיד. זה בדיוק המנגנון של מכונת מזל. עוד משיכה אחת, אולי הפעם.

ביפנית, כשמשהו תופס אותך ואת לא מצליחה להפסיק, אומרים יאמיצוקי, 病みつき – מילולית, זה אומר להידבק במחלה. היפנים הבינו שמה שמרגיש כמו תשוקה הוא לפעמים פשוט חולי.

גם כשאת מבינה שזה דפוס, וגם כשאת יודעת שזה לא טוב לך, את לא מצליחה להיגמל. ואת קוראת לזה אהבה.

אבל אהבה רעילה מסוכנת לך כמו מחלה. ורק כשתטעמי אהבה בריאה תביני את ההבדל. 

3#. השאלה הכי חשובה היא לא למה הוא עושה את זה

שמעתי במשך השנים אלפי גרסאות של אותה שאלה. למה הוא משקר? למה היא בוגדת? למה הוא משפיל אותי? מתי הוא יבין שזה לא בסדר? למה היא עושה לי את זה?

כולן מתמקדות בצד השני. ואף תשובה עליהן לא משנה לנו את המציאות.

ביפן יש תרגול שנקרא הנסיי, 反省. התבוננות פנימה. לשאול מה החלק שלי, גם כשברור שהאשמה לא רק שלי. ילדים יפנים לומדים אותו כבר בבית הספר.

כי השאלה שבאמת מקדמת אותנו היא ״למה אני עדיין מסכימה לחיות בתוך זה?״ זו שאלה של אחריות שמחזירה אלייך את ההגה.

והתשובה האמיתית עליה היא בדרך כלל פשוטה וכואבת – כי אני מפחדת ואין לי אומץ לעשות שינוי ולשלם את המחיר.

אנשים מחכים שיהיה להם אומץ. להתגרש, לעזוב עבודה, להתחיל מחדש, לומר לא, להיות לבד.

אלא שהאומץ הזה כמעט אף פעם לא מגיע כשצריכים אותו, אלא רק כשמוכנים לחבק את הפחד.

פגשתי אנשים שעזבו חיים שלמים בלי לדעת מה מחכה להם בצד השני. כאלו שעשו שינוי גדול ובו בזמן שאלו את עצמם אם הם עושים את טעות חייהם. זה לא שהם לא פחדו, הם פשוט לא איפשרו לפחד לנהל את האירוע.

4#. החיים לא משתנים ברגע אחד

אחד המושגים היפניים שאני הכי אוהבת הוא קייזן, 改善, שיפור מתמיד בצעדים קטנים. זה לא שיפור דרמטי או קורס שמבטיח ללמד ״איך לשנות את החיים ב-24 שעות״, אלא להיות היום קצת יותר טוב ממה שהיינו אתמול. לפחד קצת פחות, לשים עוד גבול, לצלוח עוד אתגר קטן, לסמן וי על עוד משהו שרצינו לעשות. 

וזה, בדיעבד, בדיוק מה שקרה גם עם הבלוג הזה. שנבנה שבוע אחר שבוע, מעוד טקסט ומעוד דפוס שזיהיתי ומעוד ניואנס ועוד ניסיון לדייק משפט. 

וככה גם בחיים. אנחנו לומדים להציב גבול קטן, לומדים לבדוק מה כבר לא מתאים לנו, לומדים לזהות מה הדפוס שמנהל אותנו ומתי תגיע המכה הבאה. עושים צעד קטן למרות הפחד, ואז לומדים לנהל אותו ולאט לאט נכנס גם האומץ לעשות שינוי. 

אנשים גם לא בונים חיים חדשים ביום שבו הם עוזבים בית. הם בונים אותם מאלף החלטות קטנות שמגיעות אחר כך. ללכת לעבודה, לענות לטלפון או לא לענות לטלפון, להפסיק להסביר, להתחיל להתאמן, לרדת קילו, להתקשר לחברה, להירשם לאתר, לנסות שוב.

אנחנו אוהבים רגעים דרמטיים. אבל רוב השינויים הגדולים בחיים הם בעצם קייזן. קצת ועוד קצת ועוד קצת. עד שיום אחד אנחנו מביטים לאחור ומגלים שאנחנו כבר לא במקום שבו התחלנו, והנה חלפו 9 שנים. 

5#. להשאיר מקום

ביפנית יש מושג שנקרא מא, 間. הכוונה היא לחלל שבין הדברים, לרווח, לשקט, למקום הריק שיש לו משמעות בפני עצמו.

אנחנו במערב ממהרים מאוד למלא חללים. נגמרה זוגיות? צריך דחוף זוגיות חדשה. נוצר שקט? מיד פותחים את הטלפון.

אבל לפעמים הדבר החשוב ביותר שאנחנו מגלים  אחרי הסוף הוא דווקא את היכולת שלנו לשחרר דברים מחיינו ולהותיר לעצמנו מקום לנשום בו, וחלל להיות בו מי שאנחנו או להמציא את עצמנו מחדש. 

הרווח הזה בין הדברים מותיר לנו מקום לבחור, מקום להכיר את עצמנו בלי ההגדרה של ״אשתו של״ או ״בעלה של״, ולפעמים דווקא בתוך הרווח הזה שנוצר מתחיל הפרק הבא.

6#. לא צריך לתקן את עצמנו כדי שלא יראו שנשברנו. 

כבר כתבתי בשבוע שעבר על קינצוגי 金継ぎהאמנות היפנית שבה מתקנים כלי חרס שבורים בלכה ואבקת זהב. ביפן ראיתי שכלים כאלה מוגשים בגאווה גם במסעדות יוקרה. הם לא מחביאים את הסדק, להפך, הסדקים הופכים את הכלי ליצירת אומנות חד פעמית. 

ויש בזה משהו שאני מבינה היום אחרת ממה שהבנתי בעבר. פעם חשבתי שהמטרה אחרי משבר היא לחזור לעצמנו, להיות שוב מי שהיינו לפני הגירושין. לפני האובדן, לפני הבגידה, לפני שהחיים נשברו או שברו אותנו. אבל אין באמת דרך לחזור לאחור במיוחד כשמי ששבר לך את הלב פעם מילא אותו אהבה. 

אנחנו לא אותו כלי ולא צריכים להיות. השברים שלנו אינם פגם שצריך להסתיר. הם חלק מהמבנה החדש שלנו והם הופכים כל אחת ואחד מאיתנו ליצירת אומנות שאין שנייה לה. 

אולי זו גם המשמעות של ואבי־סאבי, 侘び寂び, היכולת לראות יופי בדבר שאינו מושלם, שאינו חדש ושאינו שלם ולאהוב את עצמנו ככה, קצת שבורים. 

7#. להיזהר מחטא היוהרה

יש בבודהיזם היפני מושג שנקרא ״תודעת המתחיל״ שושין, 初心. היכולת לגשת גם לדבר שאנחנו מכירים היטב מתוך סקרנות וענווה כאילו עדיין יש לנו מה ללמוד.

אני כמעט שלושים שנה עורכת דין לדיני משפחה. אחרי אלפי תיקים אפשר בקלות לחשוב שכבר ראיתי הכל. ואז נכנס מישהו לחדר ומוכיח לי שלא.

אחרי מאות בלוגים אפשר לחשוב שאני כבר יודעת מה אנשים יעשו. ואז המורכבות האנושית מצליחה להפתיע אותי. 

אחת הסכנות של הניסיון היא שהוא יכול להפוך לידיעה מוחלטת. ומי שמשוכנע שהוא כבר יודע, מפסיק ללמוד. אני רוצה להמשיך להיות מספיק מנוסה כדי לזהות דפוסים, אבל מספיק סקרנית כדי להבין שכל אדם הוא עדיין סיפור חדש.

8#. הכל חולף, וזה בדיוק מה שהופך אותו ליקר

יש ביפנית ביטוי יפה במיוחד, מונו נו אווארה, 物の哀れ. זו ההכרה בכך שהדברים חולפים, והרגישות ליופי ולעצב שנמצאים דווקא בעובדה שהם זמניים.

ילדים גדלים, בתים מתחלפים, אהבות מתחילות ונגמרות, אנשים שאנחנו אוהבים נמצאים איתנו ואז אינם. גם גרסאות קודמות שלנו נעלמות.

למרות שאנחנו יודעים את כל זה, רוב הזמן אנחנו חיים כאילו הדברים יישארו בדיוק כפי שהם.

החוכמה היא לא לנסות לעצור את הזמן, אלא להיות קצת יותר נוכחים בזמן שהוא עובר. להקשיב, לומר, לחבק, לנסוע, לכתוב. לא צריך לחיות כל יום כאילו הוא האחרון. זה מתיש. מספיק לזכור מדי פעם שהוא גם לא הראשון מתוך אינסוף.

9#. ומה שלמדתי על עצמי

תשע שנים הן הרבה זמן. כשאני חוזרת לבלוגים הראשונים אני מזהה אותי, אבל לא לגמרי. יש שם אישה שידעה הרבה, אבל עוד לא ידעה כמה היא תצטרך ללמוד, כמה החיים יכולים להשתנות, כמה אפשר לאבד וכמה אפשר לבנות מחדש.

כמה פעמים אפשר לחשוב שהגעת לגרסה הסופית של עצמך ואז לגלות שאת עדיין באמצע.

נראה לי שזו התובנה שמחברת מבחינתי את כל המילים היפניות האלה. גאמאן מזכיר לי שחוסן הוא כוח, אבל לא כשמשתמשים בו כדי להישאר במקום שכבר לא נכון לנו. יאמיצוקי מזכיר לי שלא כל מה שמושך אותנו בחזרה הוא אהבה, לפעמים זו התמכרות. הנסיי מזכיר לי להסתכל גם פנימה, ולא רק על הצד השני. קייזן מזכיר לי להמשיך להתפתח כל יום קצת. מא מזכיר לי לקחת רגע בין לבין ולא לפחד מחללים. קינצוגי מזכיר לי שאין צורך להסתיר את הסדקים, וואבי-סאבי, שלא חייבים להיות מושלמים. שושין מזכיר לי להמשיך להיות סקרנית. ומונו נו אווארה מזכיר לי ששום דבר אינו נשאר לנצח.

גם לא אנחנו כפי שאנחנו היום.

הבלוג השתנה כי אני השתניתי. פעם כתבתי בעיקר כדי לספר. היום אני כותבת גם כדי להבין.

ואחרי תשע שנים, אני מבינה, שכמו ילד, הוא יוצא ממני וממשיך לבד. מגיע למקומות שאין לי דרך לדעת עליהם. נוגע באנשים שלא אפגוש. אולי אפילו משנה משהו בחיים שלהם. וזה כבר הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש מאותו טור ראשון שנכתב במקרה כי נפצעתי בברך.

יומולדת תשע שמח לנו.