1#. אורית גילתה שהיא מתגרשת אצל הפסיכולוגית של הבת שלה.
הם הגיעו לפגישת הדרכה הורית חודשית. אחת מאותן הפגישות שקובעים ביומן כדי לדבר על הילדה, להבין מה עובר עליה ומה אפשר לעשות כדי לעזור לה. ואז, באמצע הפגישה, אילן אמר לפסיכולוגית שהם מתגרשים.
הם. מתגרשים.
רק שאורית, חצי מה״הם״ הזה, שמעה על כך לראשונה.
עשרים שנות נישואים, ילדים, בית, חיים שלמים, והודעה שנמסרת בנוכחות אשת מקצוע, כאילו מדובר בעדכון ששכחו להעביר לה לפני הפגישה.
דמעות מיסכו את עיניה. היא ניסתה להבין מה בדיוק היא שומעת, והפסיכולוגית קלטה שהיא נמצאת בזירת פיגוע זוגי וניסתה להגיש לה חוסם עורקים.
״אתה בטח לא מתכוון לזה״, אמרה לאילן והביטה באורית.
אבל אילן דווקא התכוון, למעשה היתה לו תוכנית סדורה.
2#. בשנים האחרונות אורית כבר התרגלה שהשיחות עם בעלה מסתיימות עם יותר סימני שאלה מתשובות.
דברים שראתה במו עיניה לא קרו, לדבריו. דברים שהבטיח לעשות ולא עשה, מעולם לא הובטחו, לטענתו. כשהיא זכרה שיחה שהוא הכחיש שהתקיימה, וניסתה לחזור על המילים המדויקות, הוא הסביר לה שהבעיה היא אצלה.
היא משוגעת, חולת נפש, והוא ממליץ בחום שהיא תפנה לטיפול.
אילן תמיד היה חכם מאד, ורבלי ובעל כושר שכנוע שבעזרתו הצליח לגייס לא מעט משקיעים למיזם הסטארט-אפ שלו שהלך והתפתח לחברה רצינית. וכשאילן אומר משהו, הוא תמיד צודק. מבחינתו לפחות.
קשה לחיות עם אדם שמכחיש שוב ושוב את המציאות שלך. וכשאת נכנסת איתו לשיחה כדי לברר משהו שקרה, תוך כמה דקות תמצאי את עצמך מגינה על היכולת שלך לראות, לשמוע ולזכור. הנושא שבגללו התחילה השיחה נעלם ועכשיו השיחה עלייך. על מה לא בסדר אצלך, על הרגישות שלך, החשדנות שלך ועל זה שאי אפשר לדבר איתך.
ואחרי מספיק שיחות כאלה את מתחילה להתכונן. לזכור בדיוק מתי נאמר כל דבר. לחזור בראש על משפטים. לבדוק שוב לפני שאת שואלת. לפעמים את כבר מוותרת מראש, כי אין לך כוח לעוד דיון שבסופו תצטרכי להוכיח שאת לא משוגעת.
במקביל, הופיעו סיסמאות חדשות בטלפון ובלפטופ שלו. פעם היא הכירה את כולן. עכשיו היא העדיפה לא לשאול.
וכך, אילן הלך והתרחק ואורית נשארה לנהל את כל מה שהשאיר מאחוריו.
3#. כמעט עשור קודם לכן היא פוטרה מעבודתה והם החליטו יחד שהיא תישאר בבית ותקדיש את הזמן לילדים.
זו היתה החלטה משותפת. לכאורה. החלטה שהפכה בהמשך לחלוקת התפקידים הקבועה לפיה הוא בענייניו והיא אחראית על כל השאר.
אורית עשתה הכל והיתה אחראית גם על חלוקת המשימות וגם על ביצוען. והסידור הזה איפשר לאילן להתרחק מהבית שהמשיך לתפקד ומהילדים שטופלו והמשפחה שתוקתקה, והוצגה מדי פעם בפוסטים מרגשים.
מבחינתו, כך התברר כששבו הביתה, לא היתה שום סיבה לשנות את החלק הזה.
4#. בבית הוא הסביר שהתוכנית שלו פשוטה.
הם ייפרדו. אורית תמשיך לטפל בילדים ובבית. הוא יגיע כשירצה להיות עם הילדים. מבחינתה, שום דבר לא ישתנה. מבחינתו לא תהיה חלוקת רכוש, הוא ימשיך לנהל הכל וימשיך לעשות מה שהוא רוצה רק לא כנשוי. כפרוד.
ולאלו מכם שטועים לסבור שיש סטטוס משפטי כזה – אין. יש או נשואים או גרושים. פרוד זה נשוי שטרם סיים את ענייניו, אולי כי מתאים לו להשאיר את כל האופציות פתוחות ואולי מסיבות אחרות.
ואילן רצה להיות פרוד. הוא ביקש לסיים את השותפות ביניהם, ובו זמנית לדרוש מהשותפה להמשיך לספק את כל השירותים שהתרגל לקבל ממנה. דרישות כאלו נובעות בדרך כלל מתחושת זכאות נרקסיסטית שמאפשרת לדרוש בנוחות תנאים עודפים על חשבון אחרים.
אורית, גם מבעד לדמעות, לא רצתה להתגרש. היא עוד רצתה את המשפחה שלה, את החיים שהכירה, ואפילו את האיש שאילן היה לפני שכל שיחה איתו הפכה לחקירה נגדית של הזיכרון שלה.
אבל אם הם ייפרדו, היא הבהירה, היא לא מתכוונת להיות האופר שלו.
5#. ואז אילן הציע טיפול זוגי.
במשך שנים אורית ביקשה שילכו ואילן, במשך שנים, התנגד. מבחינתו רק היא זו שזקוקה לטיפול, ולכן אין טעם בטיפול זוגי.
והנה, אחרי שהיא סירבה לתפקיד שייעד לה בפרידה, הוא מצא מקום ביומן לטיפול זוגי. וזה לא קרה במקרה.
טיפול זוגי יכול להציל זוגיות, אבל רק אם שני בני הזוג מתחילים עם אותה אג׳נדה. רצינותם נבחנת בנכונות לשמוע מה כואב לאדם שיושב ממול, להכיר בטעויות ולשנות התנהגויות. עצם ההסכמה לטיפול אינה פוטרת איש מהם מהעבודה הפנימית שצריך לעשות.
במקרה הזה לאילן היתה אג׳נדה אחרת – הוא רצה שהמטפלת תסביר לאורית למה ההצעה שלו מצוינת. וזו כבר הפעם השנייה שאילן מכניס אשת מקצוע לחדר, לא כדי לפתור אלא כדי שיהיה לו קהל. ואורית? עדיין הייתה לה תקווה שיש מה להציל.
6#. אני חושבת על הרגע שבו היא אמרה שלא תהיה האופר שלו.
כמה קשה להציב גבול דווקא כשאת מפחדת שמישהו יעזוב. כמה מפתה להיות נוחה יותר, לדרוש פחות, להסכים בינתיים. אולי אם לא תקשי עליו, הוא ייזכר שהוא אוהב אותך. אולי אם תמשיכי לדאוג להכל, הוא יבין כמה הוא צריך אותך.
אבל להיות נחוצה זה לא כמו להיות אהובה. אפשר להיות נחוצה מאוד לאדם שהתרגל לכך שהחיים שלו קודמים לחיים שלך.
אורית עוד אהבה אותו כשהיא אמרה לא. היא עוד רצתה שיחזור בו, שירצה אותה, ושירצה אותם. ובכל זאת, היא סירבה.
היא לא חיכתה להפסיק לפחד מהפרידה כדי להתנגד לתנאים שלה. היא לא היתה צריכה להוכיח שהתגברה עליו כדי לעמוד על שלה.
מותר לך לרצות שהוא יישאר.
מותר לך לבכות כשהוא הולך.
הכאב שלך לא מחייב אותך להסכים.
מותר לך לאהוב אותו ועדיין לא להיות כלולה בעסקה.
אני גם אורית וזה לא הדימיון היחידי בינינו…מאחלת לאורית להצליח כפי שאני הצלחתי.
הפעם התאכזבתי
כותרת גדולה מידי לסיפור בלי תוכן ובלי סוף.. מה בסוף קרה?
סיפורי נרקסיסטים לא חסרים, אז עוד 1