1#. לידה זה משבר עבורי
ענת, אשה נאה בת 51, נשואה כבר 28 שנים לאבי, בנקאי רחב אופקים. לכאורה. כלפי חוץ הוא נראה איש חכם ונאור, בבית הסיפור שונה לגמרי.
נולדו להם שתי בנות אבל אבי ממש רצה בן. בכל פעם, מיד אחרי הלידה שהיא הייתה עם תפרים ובקושי יכלה לזוז, הוא נעלם. סירב לעזור והתנהג כאילו הבית והתינוקת והאישה הקרועה ותפורה – לא קשורים אליו. כעבור שבועיים של סבל אבי התנצל ובכה ״לידה זה משבר עבורי״.
לידה היא משבר עבורו. לא עבורה. עבורו. זו היתה הסיבה שהיא לא רצתה ילד שלישי. כל לידה היתה טראומה כפולה – גם בגלל כאבי הגוף וגם בשל יסורי הנפש שחוותה ממנו דווקא כשהיתה זקוקה לו. אבל אבי הצליח לשכנע אותה שזה לא יקרה יותר. וכשנולד בנם לא עמד בהבטחתו ושוב בכה והתנצל ובסוף הדברים עברו ונשכחו.
ואז כשהילד הקטן, הנסיך שלה, היה בן שנתיים וקצת הוא אובחן על הרצף האוטיסטי. אבי, הבנקאי הנאור כביכול, אמר ״אם את לא לוקחת על עצמך את הטיפול, נכניס אותו למוסד למפגרים.״
ככה הוא אמר ״מוסד למפגרים״.
״הוא לא מפגר,״ הזדעזעה ענת, ״הוא על הרצף.״ ואבי ענה שזה בגלל ״הגנטיקה הדפוקה שלך״ והוסיף והרחיב את דבריו ״בגלל שיש לך דודה משוגעת״.
שנה שלמה ענת החזיקה מעמד בעבודה אבל הילד לא הסתדר בגן וקראו לה כל הזמן עד שבסוף היא פוטרה מעבודתה כמנהלת שיווק ומכירות בחברה קטנה. מאז, היא הקדישה את כל כולה לילד. לקחה אותו לחוגים ולטיפולים והיתה שם בשבילו וראתה איך טיפול אחרי טיפול תפקודו משתפר, ואיך הילד הזה, שכל כך נלחמה עליו, מתחיל לפרוח.
2#. אלימות פנים רבות לה
מהרגע שענת הפסיקה לעבוד, השתחרר מאבי טרור קצת אכזרי. הוא עבר על כרטיסי האשראי, ועשה לה את המוות על כל הוצאה גם אם קנתה שני סוגי גבינה צהובה, ולפעמים גם הכריח אותה לאשר איתו רשימת קניות בסופר לפני שהיא קונה.
כשענת ניסתה להתנגד לו – הוא חטף התקף זעם. אבי אינו גבר אלים במובן הקלאסי של המילה אבל יש בו אלימות. כשהוא עצבני – מרגישים את זה בכל תנועה. הכל נעשה באופן כוחני. דלתות נטרקות. חפצים נופלים על הרצפה. לא נשברים – אבל מושלכים בזעם.
כשהם היו יותר צעירים זה היה יותר גרוע כי היה לו קשה עם הבלגן של הילדים בכלל והבן הצעיר במיוחד. פעם הוא השליך את כל הארון שלה על הרצפה בשבע בערב, כשהיא מג׳נגלת ארוחות ערב ומקלחות כי הוא רצה לצאת לחדר כושר וחולצת הספורט שלו היתה בכביסה. ענת ממש זוכרת איך היא נכנסה למוד אוטומט והתעלמה מזה ואחרי שהילדים היו במיטות היא קיפלה הכל בדממה והכניסה לארון בדמעות.
בשנים האחרונות זעמו שכח מעט. ״הוא לא אלים״ ענת מסבירה לי ושואלת איך קוראים למצב שבו את חיה בפחד תמיד? איך קוראים למצב שבו את יודעת שאם תגידי משהו לא נכון, יהיה בבית מתח בלתי נסבל? איך קוראים לזה שהוא נאור בחוץ ואפל בבית? שיש לו דעות חשוכות על הרבה מאוד דברים אבל הוא יודע להסתיר אותן מהעולם?
כבר שנים שענת יודעת שמשהו לא בסדר, ואלף פעם היא רצתה להתגרש ממנו ולא היה לה אומץ. היא לא עובדת, ומה יהיה עם הילד, ובכלל החיים הם פשרה אחת גדולה ולא הכל רע. יש לה את אמא שלה שנותנת לה את כרטיס האשראי שלה כשהיא רוצה לפנק אותה, ואת הבנות הגדולות שמאוד קשורות אליה. ומי יודע מה יהיה בהמשך. עבור אשה כמוה לעזוב זה לקפוץ לאפלה. ובינתיים היא הרגישה שגם בבית יש אפלה שהולכת וסוגרת עליה.
3#. מקום שמח
השינוי הגיע ממקום בלתי צפוי. לא ממטפלת, לא מחברה, לא מעורכת דין. הוא הגיע מאמא שלה, כשהן צפו יחד בסדרת טלוויזיה.
הן ישבו ביחד, היא ואמא שלה, וצפו בפרק האחרון של ״מקום שמח״. מהפרק הראשון הן התמוגגו מהסדרה ומהמשחק ומהאידיש ומהדיאלוגים וצחקו ובכו וניתחו כל פרק ואפילו חזרו לצפות בקטעים מסוימים.
ואז אמא שלה אמרה לה שהיא נשואה ״בנישואי היטלר״. ענת לא נעלבה כמו שורד בסדרה נעלבה מאמא שלה ואמרה ״אני יודעת. אני נשארת בגלל הילד ובגלל שאני לא עובדת, אבל את יודעת כמה רע לי איתו״. הסדרה הזו גרמה לשתיהן לחשוב הרבה על החיים שלה.
ואמא שלה, האישה שתמיד הייתה שם אבל לא תמיד ידעה מה לומר, פתאום אמרה את המשפט המכונן – ״אם יהיה לך אומץ לחפש לעצמך מקום שמח כמו שמגיע לך, אני אעזור לך עם הכסף״.
ועם המשפט הזה שזקף את קומתה היא הלכה למחרת לקניון, נכנסה לזארה ורכשה לעצמה בגדים ב- 358 ש״ח. היא ידעה בדיוק מה יקרה כשהיא תחזור הביתה עם השקיות, ולא היה אכפת לה.
״למה היית צריכה לזרוק כסף בזארה?״ אבי שאל, בטון הזה שאומר – את צריכה להסביר את עצמך. את צריכה להתנצל. פעם ענת הייתה מתנצלת, מסבירה ולפעמים בכלל משלמת מהכרטיס של אמא שלה.
הפעם היא ענתה ״כי מגיע לי״. אני לא יודעת אם באקט הזה היה בחנה אותו או את עצמה, אבל אין ספק שזה היה מבחן.
אבי הופתע. זו לא היתה התשובה לה הוא ציפה. אבל הוא דווקא שלט בעצמו, הביט בה במבט מקפיא דם ואמר ״לכי לעבוד״.
״אני אלך לעבוד״, ענת ענתה לו. שתקה רגע והוסיפה ״ואני גם אתגרש ממך״.
״הדלת פתוחה״, הוא אמר ״נראה אותך״.
נראה אותך. שתי מילים שנועדו להחזיר אותה למקומה ולהזכיר לה שהיא לא באמת תעשה את זה. שהיא תפחד, תחזור בה ותתנצל.
ענת הלכה לישון בסלון.
ממילא כבר שנים שהם לא נגעו אחד בשני. הבית הזה היה מוסד, לא בית. והם היו שני זרים שחולקים כתובת.
למחרת היא הגיעה למשרד שלי עם אמא שלה.
שתיהן ישבו מולי, וראיתי מולי אישה נחושה להתחיל הליך. ממש הבנתי איך החלטה שמבשילה עשור יכולה לפרוץ ברגע אחד.
עוד באותו יום הגשנו בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה ושלחנו לאבי מכתב שמבשר על ההגשה ומזמין אותו לנהל מו״מ לקראת הסדר גירושין הוגן.
כשענת חזרה הביתה אבי לא היה, אבל המתין לה זר גדול של שושנים עם פתק.
״לנצח בעלך״.
ענת לא נגעה בפרחים. היא רוצה לראות אותם נובלים, בדיוק כמו מה שקרה לנישואין שלהם – הם נבלו כבר מזמן, ואף אחד מהם לא העז להגיד את זה בקול רם, וגם כשהיא אמרה אבי אמר לה ״נראה אותך״. הוא לא הבין שענת מחפשת מקום שמח, וכדי למצוא אותו צריך לפעמים קודם לעזוב את המקום העצוב. גם אם זה לוקח 28 שנה ו-358 ש״ח בזארה. כי מקום שמח זו לא סדרת טלוויזיה. זו בחירה. זה לאהוב את עצמך מספיק כדי לומר ״לא עוד״. זה משפט אחד של מישהו שאוהב אותך ״אם יהיה לך אומץ – אני אעזור לך״. ואולי בכלל מקום שמח זה מקום בו את יכולה לומר ולהרגיש שמגיע לך.
***
השבוע בפודקאסט – החיים שאחרי עם ליבי נחימובסקי. להאזנה לחצו כאן.
