כשאורלי ישבה מולי השבוע שמתי לב שיש לה עיניים של מישהי שלא ישנה בלילות, וחיה על קפאין ועל תקווה שאולי מחר יהיה יותר טוב.
1#. מה שהיה פעם
״כשהכרנו״, סיפרה אורלי, ״יואב היה הגבר הכי מבריק שפגשתי. כלכלן מצוין, עובד בחברה גדולה, מרצה מדהים על כלכלה עולמית ועל שווקים, וחכם באופן שעשה לי את זה. בהתחלה גרנו בנפרד והכל היה מושלם״.
אבל אז הם החליטו לעבור לגור ביחד. ״והבנתי שהוא בלגניסט. לא חשבתי שזה עניין גדול. אמרתי לעצמי שאני מסודרת מספיק בשביל שנינו, שזה רק עניין של הרגלים. את יודעת, גברים״.
היא הרתה חודשים ספורים אחרי שעברו לגור ביחד, והם התחתנו די מהר. ״כשהבן שלי נולד כבר לא היה לי כוח להתעסק עם הבלגן שלו. הייתי עסוקה עם תינוק, עם העבודה, עם החיים. הבית נהיה יותר ויותר מבולגן״.
אבל זה לא היה בלגן רגיל. לאט לאט, במשך שנים, היא הבינה שמשהו פה לא בסדר. ״הוא לא זורק דברים. בכלל. בגדים מלפני עשרים שנה, כלי פלסטיק שבורים, עיתונים, חוברות, מיכלים ריקים, קופסאות, מכשירים שכבר התקלקלו, הכל נשאר״.
״פעם שאלתי אותו למה הוא שומר עיתון מלפני חמש שנים. והוא ענה לי בכנות: ‘היה שם מאמר מעניין על משבר האקלים ואני רוצה לקרוא אותו לעומק’. חמש שנים הוא רוצה לקרוא. ואז הבנתי שזו לא עצלנות״.
2#. חיים כפולים – מושלמים מבחוץ, כאוטיים מבפנים
הם גרים בדירת חמישה חדרים בשכונה טובה. שניהם אנשי קריירה מוערכים. היא בנקאית בכירה והוא כלכלן בחברה גדולה. הבן בן שתים עשרה, הבת בת תשע. ילדים טובים, ציונים מצוינים, שיעורי פסנתר וכדורסל.
״מבחוץ״, סיפרה אורלי, ״אנחנו המשפחה המושלמת. ארוחות שישי אצל ההורים שלי, חופשה בחו”ל בקיץ, רכב חדש, דירה יפה. אף אחד לא יודע״.
אבל בתוך הבית יש להם חדר שלם מלא מהמסד לטפחות בבגדים שלו מהצבא, מהאוניברסיטה, מעבודות קודמות. כל חולצת פולו עם לוגו של כל חברה שהוא עבד בה. ״הן בד איכותי״, הוא אומר. גם את הבגדים של הילדים מאז שנולדו הוא מתעקש לשמור.
למרפסת אי אפשר להכנס כי היא מלאה בציוד ספורט שהוא קנה בהתלהבות והשתמש פעם אחת. אופניים שלא נוסעים, מכשיר ריצה שלא עובד, משקולות ישנות, ארגזי כלים מלאים בדברים שהוא ״ייקח לתיקון״. הוא לא זורק כי ״זה בזבוז כסף״. הוא מפרנס את הבית היטב, אבל הוא לא מוכן לזרוק אופניים ישנים כי ״אולי אתקן אותם״.
חדר השינה מפוצץ בבגדים ובחפצים, כל הצד שלו ליד המיטה מלא ספרים, ובגדים זרוקים בערבוביה, וקופסאות עם חפצים. והמטבח. ״אני זורקת כלי פלסטיק והוא מוציא אותם מהפח. אני מנסה להעיף מיכלים ללא מכסה והוא אומר שאולי נמצא אותו. כל השיש מפוצץ בדברים שהוא לא מסכים לזרוק״.
ויש גם את החיות. כלב ושלושה חתולים. ״אני אוהבת אותם״ אורלי אמרה, ״אבל ארבע חיות בבית שגם ככה מפוצץ? הבית מסריח. כמה שאני לא מנסה לנקות, הוא עדיין מסריח. והתייאשתי כבר מלנסות״.
הבן שלהם, סיפרה אורלי וקולה נשבר, הפסיק להזמין חברים הביתה כשהיה בכיתה ג. הוא אמר לה יום אחד – ״אמא, הבית שלנו לא נורמלי. יש שם יותר מדי דברים״.
הבת מתקשה להתרכז. אין לה איפה לעשות שיעורים. שולחן האוכל תמיד מלא בדברים שלו. מסמכים, עיתונים, דברים שהוא ״מסדר״. היא עושה שיעורים על המיטה.
ופעם, הבת שלה שאלה אותה ״אמא, למה אבא לא זורק דברים כמו כולם?״.
ואורלי הלכה וצברה בתוכה מתח ורעש פנימי שהתכתב עם הכאוס בבית. ערב אחד היא
חזרה הביתה מותשת אחרי עשר שעות עבודה, ואז כשנכנסה לסלון ראתה ערימה ענקית של קופסאות קרטון שיואב הביא מהעבודה ואמר שאלו ״קרטונים איכותיים שאפשר לשים בהם דברים ולסדר״.
ומשהו בה נשבר. היא הרגישה שהיא עומדת בחיים שלה כמו אורחת בפתח. ״הוצאתי הכל לפח. קרטונים, עיתונים, בגדים ישנים שהיו בפינה. העפתי הכל. והוא התחיל לצעוק. וניסה לעצור אותי. ואני צרחתי שלא יעיז לגעת בי. ואז הוא נכנס להתקף חרדה. רעד, לא יכול היה לנשום, ישב על הרצפה והתנדנד. והילדים ראו הכל״.
בלילה היא אמרה לו שאי אפשר להמשיך ככה. למחרת הוא הבטיח ״אני אטפל בזה. אני אלך לפסיכולוג. אני יודע שיש לי בעיה״. אבל חלפו שבועות וחודשים. והוא לא הלך. ״יש לו חרדה מהטיפול״, היא הסבירה שהוא פוחד שייאלצו אותו לזרוק דברים. ״פעם אחת הוא אפילו התקשר לקבוע תור, אבל מצא סיבה לבטל״.
3#. השקט במדבר
החברות שלה מהבנק שכנעו אותה לנסוע איתן לסוף שבוע נשי במדבר. ״הייתי בטוחה שאני לא יכולה לעזוב אותו עם הילדים. הוא לא יודע איפה הדברים, הוא לא זוכר מתי יש להם שיעורים, הוא יהיה אבוד״, אמרה אורלי, ונסעה בכל זאת.
כשהגיעו היא נכנסה לצימר קטן במדבר, שהיה כמעט ריק – מיטה, כיסא, שולחן קטן. חלון גדול. רצפה נקייה. ״פתאום הבנתי שאני לא זוכרת איך זה מרגיש להיות במקום נקי״ תיארה אורלי את החוויה המדברית.
בלילה הראשון היא ישנה שמונה שעות רצוף. בבוקר היא הלכה לסדנת מדיטציה בזריחה, והרגישה את השקט המדברי מכסה אותה ומטהר את נשמתה. שלושה ימים אורלי היתה במדבר ולא התגעגעה לכלום. אפילו לא לילדים. היא שתתה את השקט הפנימי הזה שהיה עבורה כמו מים חיים וחשה שלווה מופלאה.
היא חזרה הביתה ביום ראשון בלילה. הילדים ישנו, יואב ישן, החיות ישנו. הבית היה שקט לכאורה אבל הבלגן והכאוס צעקו בלי קול. אורלי הרגישה את זה כל כך חזק עד שאחרי חצי שעה בבית היא חטפה מיגרנה קשה. היא התיישבה בסלון והרגישה שהיא נחנקת. הגוף שלה דיבר ואמר לה שהיא לא יכולה לחיות ככה יותר.
אחרי לילה של שינה טרופה היא ישבה בבוקר עם יואב ואמרה לו שהיא לא יכולה יותר להמשיך ככה. שזה או הוא או החפצים. שהוא צריך להזמין מכולה, לזרוק הכל, ללכת לטיפול, לעשות מה שצריך. אחרת היא הולכת.
יואב ניסה. באמת שהוא ניסה. הוא עמד מול הארון עם הבגדים הישנים, ומילא שקית אחת. אחת. ואז טרק את הדלת של הארון בחוזקה ״אני לא מסוגל״, הוא צעק בתיסכול, ״אני רוצה אבל לא יכול״.
אורלי ראתה את הכאב שלו. ״הוא לא אדם רע. הוא לא בוחר את זה. הוא חולה. זו ממש מחלה. היא הסבירה שמדובר במחלת נפש מוכרת, שנקראת ״אגרנות כפייתית״ ומתבטאת בצבירה מוגזמת של חפצים, עד כדי העמסת הבית ופגיעה ממשית ביכולת לחיות בו, ומלווה בסבל רגשי גדול שכרוך בהשלכת חפצים, בהימנעות מלהכניס אחרים לבית מתוך בושה או פחד מביקורת, ובפגיעה בתפקוד היומיומי, ביחסים, ובבריאות.
אבל אורלי הבינה עוד משהו. היא הבינה שהיא לא יכולה להציל אותו. לא יכולה לרפא אותו. ולא יכולה לחיות ככה יותר.
4#. הבחירה
״אני בוחרת להתגרש״, אמרה לי אורלי, ועיניה היו אדומות. ״אני עדיין אוהבת אותו. אבל אני לא יכולה יותר לחיות ככה. אני חייבת לבחור בחיים נורמליים. בבית שבו הילדים שלי יוכלו לחיות בלי כאוס. אני מרגישה שאני בוגדת בו ונוטשת אותו ויש לי המון יסורי מצפון, אבל אני גם מרגישה שאני מצילה את החיים שלי״.
ואז היא סיפרה לי על אמא שלה שמנסה לשכנע אותה להישאר, והציעה לבוא לנקות לה את הבית והיא אמרה לה ״אף אחד לא חי במקומי בבית הזה ולא מבין איך זה לחיות עם המתח הפנימי הזה, ואני לא אחיה את החיים האלו פעמיים״.
וזה היה הרגע בו אורלי הבינה שהיא כבר יצאה לדרך חדשה. לא מפני שהיא הפסיקה לאהוב את יואב, אלא מפני שסוף סוף היא התחילה לאהוב את עצמה.
לפעמים הבחירה בעצמך היא פשוטה, שקטה, נקייה, ולא מתנצלת. כמו חדר במדבר. כמו שקט שמגיע מההחלטה להפסיק לחיות בתוך רעש שלא שייך לך.
ואם אתם שופטים אותה עכשיו, או אומרים לעצמכם שאתם לא הייתם נוטשים אותו, עצרו.
אי אפשר לשפוט בחירות של אנשים אחרים כשאנחנו לא יודעים איזה מחירים הם משלמים ואיך זה מרגיש לחיות את חייהם.
***
השבוע בפודקאסט – הפרק שכל אשה צריכה לשמוע עם ד״ר אילנה קוורטין. להאזנה לחצו כאן.
***
עד יום א בחצות – 60% הנחה על הקורסים הדיגיטליים שלי. להזמנה לחצו כאן.
