1#. איך זה התחיל
רמת השרון, 17.11.1997 בדירת 3 חדרים בקומה שלישית בבניין בן 30 בלי מעלית, על גבול שכונת מורשה. אישה צעירה בת 28 מאכילה תינוקת בת עשרה חודשים בכסא האוכל הצהוב שלה מול קלטת וידאו של ברני.
כשהתינוקת מסיימת לאכול היא נרדמה על הכיסא ככה כמו שהיא, ומאפשרת לאמא שלה להוריד את הטרנינג המוכתם וללבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. היא לא סיפרה לאף אחד שהיא אמורה להיות בעוד שעתיים בירושלים.
פנינה, השכנה מהדירה ליד, מגיעה לשמור על התינוקת, ואמא שלה יורדת בלב הולם לחניה, נכנסת לפיאט אונו מודל 92’ ונוסעת למשרדי לשכת עורכי הדין בירושלים.
זום אאוט חצי שנה קודם לכן – היא יצאה משם בדמעות ועם הבשורה שהיא לא עברה את הבחינה בעל פה. שאלה אחת שקשורה לעתירות מנהליות הכשילה אותה. הרבה דמעות ומועקות היו שם אז. הפעם היא יודעת שהיא חייבת לעבור, וכבר מחכה לה משרה כעורכת דין צעירה לדיני משפחה, משרה שלא הייתה שם חצי שנה קודם, כשהיא נכשלה לטובה.
נחזור ללשכה בירושלים, 17.11.1997. שעתיים לאחר שיצאה מביתה ברמת השרון, היא יושבת מול שלושה בוחנים ששואלים אותה במאור פנים כמה שאלות עליהן היא עונה בשטף וללא היסוס. כשהיא יוצאת מהחדר עם חיוך מאושר, היא יודעת שזהו, הפעם היא עורכת דין.
האשה הזו היתה פעם אני. אם הייתי יכולה לנסוע בזמן, ולשוב לשם כדי לומר משהו לאמא הצעירה ההיא, הייתי אומרת לה שהכישלון ההוא יעלה אותה על מסלול חיים מקצועיים מופלא, ושרק כשהיא תחבר את הנקודות לאחור היא תוכל לראות שהכל מדוייק והכל לטובה. והייתי ממליצה לה להמשיך ללכת אחרי הלב, כי הוא תמיד יודע.
2#. מה שלא ידעתי
ב-17 בנובמבר 1997, לא יכולתי לדמיין מה מחכה לי במעלה השנים.
לא יכולתי לדעת שהתינוקת שהקראתי לה את תקנות סדר הדין האזרחי בקול רם כשהיא ינקה, תגדל להיות אישה עם ערכים חזקים, שתסיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ותהפוך בקרוב להיות עורכת דין – שתבחר להציל את כדור הארץ, ולא לתקן לבבות שבורים, ותגיש עתירות מנהליות כדבר שבשגרה, ואני מעריכה אותה בדיוק בגלל זה, כי היא בוחרת את דרכה וגם היא, כמוני, הולכת אחרי הלב שלה.
לא ידעתי שיהיה לי משרד משלי, שאגדל דורות של עורכות דין, ואפילו שופטת, שאצבור אלפי שעות עמידה בבתי משפט, שאנהל תיקי ענק בכל הערכאות, שאלמד לזהות דפוסים וליצור שיטות לניהול תיקים. לא יכולתי לדעת שיהיה לי מפעל חיים.
לא ידעתי שארוץ מרתונים, שאטפס על הקילימנגרו, שאטייל בעולם, ואצלול עם כרישים, ואבלה לילה על קרון רכבת באוריינט אקספרס, ואהפוך את פריז לעיר האהבה והרוגע, שאתגרש ואתחתן שוב, ואתגרש שוב ואתאהב שוב. שאימי תלך לעולמה כשאהיה בת 40 ושאבי ילדיי ילך לעולמו באמצע רכיבת אופניים כשאהיה בת 50, שיוולד לו בן שיהפוך לנכד שלי, שתפרוץ מגיפה עולמית שתסגור אותנו בבית ותשנה הכל, ואז מלחמה כל כך קשה שתשנה שוב את הכל.
לא ידעתי שאכתוב שלושה ספרים, שיהיה לי פודקאסט עם מעל 3.5 מליון האזנות בכל העולם, שישודר גם בערוץ הטלוויזיה הישראלי באירופה ובארה”ב. שאכתוב בלוג שבועי במשך שנים, ואצור קורסים דיגיטליים משני חיים.
ואת כל זה לא ידעתי, כי בשנת 1997 לא יכולתי לדמיין שום דבר דומה. לא היו פודקאסטים. לא בלוגים. לא אייפון ולא פייסבוק ולא אינסטגרם. העולם היה פשוט הרבה יותר.
ובעיקר לא ידעתי שתהיה לי זכות לגעת בחייהם של כל כך הרבה אנשים ולהותיר בהם חותם. כן גם אצלכם, אם אתם מאלו שמקפידים לקרוא את הבלוג בכל שבת בבוקר.
3#. מה שלמדתי
אחרי 28 שנים בתוך דיני המשפחה אני יודעת לומר משהו שאי אפשר להבין בשנה הראשונה, או אפילו בעשור הראשון – האנושיות מנצחת את המשפט בכל פעם. אנשים מגיעים אלי עם טענות ומספרים, סעיפים, טבלאות אקסל שמתחתם תמיד מסתתר אדם שמנסה לא להיעלם, לא להרגיש מובס ולקבל קצת וודאות בתוך סיפור שיצא משליטה.
עם השנים למדתי לזהות את הכאב האמיתי לפני שהוא נאמר. למדתי שהריב הוא כמעט אף פעם לא על הדירה, או על רכב ליסינג, או על שלוש מאות אלף שקל שנעלמו מהחשבון. הריב הוא על לראות, על להיראות, על להרגיש שיש לי מקום בעולם.
הבנתי גם שצדק הוא מונח מאד יחסי. בתי משפט לעיתים מכריעים ולעיתים לא, אבל הם לא מרפאים. הם נותנים תשובה, לא נחמה. והתשובה הזו היא לא תמיד תשובה שתרצו לשמוע. למדתי שהעבודה שלי היא לפעמים להזכיר לאדם שמולי שהניצחון שהוא מדמיין מגיע עם תג מחיר שהוא לא באמת רוצה לשלם. ובכלל למדתי שלכל דבר יש מחיר, וצריך לבדוק היטב אם אנחנו מוכנים לשלם אותו.
ראיתי אנשים אינטליגנטיים שמאבדים פרופורציות מתוך פחד ורודפים אחרי ניצחונות מדומים. כאלו שמוכנים לשרוף שנים מהחיים רק כדי לא להרגיש שלקחו להם. ראיתי אנשים שמובלים למלחמות חורמה על ידי עורכי דין וכאלו שמנהלים מלחמות ג׳יהאד בעצמם ואף עורך דין אינו יכול לעצור אותם.
ראיתי כאלו שיודעים לחשב כמה עולה לוותר על מחצית מהנכסים, אבל לא מחשבים כמה עולה לשמור טינה. כאלו שלא מוכנים לחשב את המחיר של לילות ללא שינה, של שנים באולמות בתי המשפט, ושלא יודעים שהם משלמים בדם כשהם מאפשרים לרעל ולשנאה לכרסם להם את הגוף והנפש.
ראיתי אותם מחשבים כמה בני זוגם פגעו בהם, אבל לא כמה הם פוגעים בעצמם כשהם עוצרים את חייהם ומחכים שהמשפט יגמר, או שהצדק יעשה ומתאכזבים לגלות שלא תמיד זה קורה.
ומעל כל זה יש אמת גדולה אחת שאנשים שוכחים בכל פעם מחדש, והיא היכתה בי בעוצמה בשנים האחרונות :
הכל זמני.
הכעס זמני, והאגו זמני, והפחד זמני. אנשים כל כך עסוקים בלהילחם שהם שוכחים שהם חיים על זמן שאול. שיום אחד, שאין לדעת מתי הוא יגיע, הם לא יהיו כאן יותר, והבית או הכסף עליהם הם נלחמים לא יעניינו אותם יותר, והמלחמות שהם מנהלים לא יקנו להם אריכות ימים ושנים. להיפך.
אנשים לא מבינים שאהבה שמשנה צורה איננה כישלון. שלפעמים היא דווקא ההתחלה היחידה שיש. שהלב הוא שריר גמיש ואהבה הרבה יותר חשובה בחיים מכל מלחמה, ושאהבה נשארת בלב גם כשהכל נגמר. ואולי זו האמת הכי עמוקה שהדרך הזו לימדה אותי. שכמו שאין מחיר לשנאה גם אין מחיר לאהבה.
אחרי 28 שנים וכל כך הרבה עשייה משפטית, אנושית ויצירתית, עריכת דין היא לא רק המקצוע שלי. היא הסיפור שלי. הסיפור שאני כותבת עם אנשים אמיתיים, ברגעים האמיתיים ביותר של חייהם. ואת הסיפור הזה, במובן הכי טוב של המילה, עוד לא סיימתי לכתוב.
***
ואת כל הידע והניסיון השקעתי בשני קורסים דיגיטליים משני חיים – המסע שלך מתחיל בהבנה וממשיך בבנייה מחדש. תוכנית מעשית ומלווה, צעד-אחר-צעד, להבנה, החלמה ובנייה מחדש. לפרטים והרשמה לחצו כאן.
***
השבוע בפודקאסט – ״חזקה מהרוח״ פרק מעורר השראה עם ליאת עברי עיני להאזנה לחצו כאן
