אני רוצה לדבר על משהו שלא מדברים עליו מספיק. על החלטות שלא ניתנות.
המלך הוא עירום. מערכת המשפט, באופן כללי, קיבלה החלטה לנער חוצנה מתופעת הניכור ההורי. זה לא נכון לכל מקרה ולא אצל כל השופטים, אבל ניכור מגיל מסוים נראה לעיתים כחסר תקנה, והמערכת הפסיקה לנסות לטפל בו.
1#. מ״אבא האפס״ לילד אבוד
השבוע התייעץ איתי עידו. כשהוא התגרש מנורית, הוא חשש מניכור. הכתובת היתה מרוססת על קירות התא המשפחתי בצבע בלתי נראה.
היה שם בתוך המשפחה תמיד מחנה כזה – נורית והילדים נגד עידו. בהתחלה זה היה בצחוק: ״אבא שלכם אוטיסט לפעמים״, ואז זה היה ״הוא לא מבין איך גברים צריכים להתנהג״. עוד הערות ארסיות ליד הילדים, שכאילו נאמרו בצחוק אבל חלחלו ויצרו בבית מחנה ברור – הילדים בצד של נורית. הם חלק ממנה. היא קבעה את הכללים, את הצליל של הבית, את דעתם של הילדים. ועידו, שניסה לשמור על שקט, מצא את עצמו עובד אצל אשתו.
היא גם נהגה לכנות אותו ״אפס״ כדבר שבשיגרה, ולפעמים כשהפסיקה לדבר איתו היא חילקה הוראות דרך ליאור הבן שלהם: ״תגיד לאבא האפס שלך שיוריד את הזבל כשהוא יוצא״. וליאור הגיע אליו עם מבט מושפל ואמר: ״אבא, אמא אמרה שתוריד את הזבל כשאתה יוצא״. זה תמיד היה ״אמא אמרה״ ולא ״אמא ביקשה״, כי נורית לא ביקשה – היא הורתה.
בסוף, כמו בקלסיקות גירושין רבות, עידו הכיר בעבודה את הילה. הם התיידדו, ואז התאהבו, והוא החליט להתגרש. נורית, כמובן, סירבה בכל תוקף לשחרר את בעלה ״האפס״, אלא אם ישאיר לה את הבית. בהליך גישור קצר הוא הסכים להשאיר לה את הבית ולשלם מזונות גבוהים מאוד לשני ילדיהם.
2#. ארוחת חג
בהתחלה עוד היה נדמה שהכול מסתדר. עידו והילדים שמרו על שגרה זהירה, כאילו כולם מנסים להעמיד פנים שהשלום אפשרי. אבל אז הוא עבר לגור עם הילה, וליאת, הבת הבכורה, הפסיקה לבוא. כמעט שמונה־עשרה, לפני גיוס, עם לוח זמנים “עמוס” ותירוצים של מתבגרת – אבל בעיניים של עידו אפשר היה לראות את האמת – ליאת הלכה והתרחקה.
נשאר ליאור. בן חמש־עשרה וחצי, נער מתוק שעדיין נקרע בין עולמות. עד שיום אחד, בערב חג, משהו קטן שבר הכל. נורית שלחה לו הודעה: “אחותי באה אליי, תחזיר את ליאור, הוא צריך להיות בארוחה המשפחתית.” עידו סירב. “גם אצלנו יש ארוחה משפחתית,” כתב לה.
ליאור הסתגר בחדר, הטלפון שלו רוטט בלי הפסקה. נורית שלחה לו הוראות בווטסאפ בזמן אמת. בחוץ, שולחן ערוך, סירים מהבילים, נרות דולקים. בפנים – דממה.
אחרי שעה של ניסיונות שכנוע, עידו ויתר. הכסא של ליאור נותר ריק והוא נשאר בחדר. הארוחה עברה במועקה ובדממה.
למחרת ליאור סירב להגיע אליו. מאז, לא רצה לבוא יותר. לא חג, לא שבת, לא שיחה אחת. וכך, ברגע אחד, ארוחת חג אחת עם שולחן אחד מלא צלחות ריקות – הפכה לקו פרשת המים שבו אבא איבד את בנו.
3#. האיבחון ברור
התחיל הליך משפטי, מונתה מומחית לחידוש קשר. נורית לא שיתפה פעולה וטענה שזה בינו לבין אביו. ליאור סירב לטיפול והודיע שאינו מעוניין בקשר עם אביו. הוא הוסיף ואמר: ״אבא שלי אפס״.
המומחית שלחה לבית המשפט דו״ח שבהעדר שיתוף פעולה לא ניתן לטפל, והמליצה להכניס לתמונה את שירותי הרווחה. היא ציינה שהאם, אמנם, טוענת לשיתוף פעולה אבל למעשה לא משתפת פעולה, ומדובר, ככל הנראה, במצב שהוא תולדה של ניכור הורי. השופטת ביקשה את עמדת הצדדים לדו״ח, ומאז לא נותנת החלטה.
ליאור כבר נער בן כמעט 17. וכבר חמישה חודשים אין החלטה, למרות שעורכת הדין של עידו הגישה בקשות רבות למתן החלטה. ליאור חסם את אביו בוואטסאפ ולא מוכן לפגוש בו. ועידו מרגיש שהבן שלו נחטף ממנו.
השבוע במשרד, כשהוא שאל אותי מה לעשות, לא הייתה לי תשובה טובה.
4#. אסטרטגיה של ויתור
ישבתי מולו וסיפרתי לו את מה שאני רואה בשנתיים-שלוש האחרונות בשטח: מערכת המשפט ויתרה על נערים ונערות מנוכרים. לא כל השופטים, לא בכל בתי המשפט – אבל באופן רוחבי, בהרבה מאוד מקרים, גם בבית המשפט לענייני משפחה וגם בבית המשפט המחוזי – המערכת בוחרת פשוט לא לעשות כלום.
זו שיטה ידועה. שופטים שתפקידם להחליט – נמנעים מלתת החלטות. הקטע הוא שלא להחליט זו החלטה שאי אפשר לערער עליה. וכך הזמן עובר, הנער מתבגר, הניכור מעמיק, והתיק נותר תלוי באוויר. כל כך הרבה מקרים של ילדים מנוכרים שעוד אפשר היה להציל, אך גורלם נחרץ באמצעות הבחירה השיפוטית שלא לתת החלטה.
5#. אנטומיה של ניכור
הכרוניקה היא שניכור הורי, בדרך כלל, פורץ ממשהו קטן – אבל יסודותיו נטועים בעבר. באחד ההורים שחשב עוד כשהם היו נשואים שההורה השני לא מספיק טוב. שלא מצליח להבין את הנפרדות בינו לבין ילדיו. שלא לוקח אחריות על ההחלטה להביא לעולם ילד עם ההורה השני. שסבור שזה לגיטימי למנוע הורות, או חושב שעדיף לילד בלי ההורה השני – ולא מבין שהוא גורם במזיד לילד שלו נזק עצום, לעיתים בלתי הפיך, שישפיע על כל מהלך חייו שנים קדימה.
תפנימו היטב – אם אחד מילדיכם מנותק מההורה השני, משהו אצלכם במשפחה חולה, ויש לכם אחריות כבדה לכך. ולא, בכלל לא משנה אם אתם חושבים שההורה השני הוא הורה לא מספיק טוב. לאף ילד אין הורים מושלמים. כל ילד צריך את ההורים שלו, גם אם הם לא קיבלו תעודת הצטיינות בהורות.
כמובן שאני לא מתכוונת למקרים שבהם ההורה מסוכן לילד – אלו מקרים נדירים יחסית.
אז אמנם שורשי הניכור נעוצים בפתולוגיה המשפחתית שהיתה מונחת שם קודם, אבל הניכור עצמו פורץ לעיתים קרובות ממשהו קטן, לפעמים לא משמעותי, שנותן ״לגיטימציה״ לילד או לילדה לנתק קשר. אני מתייחסת להתנהלויות או טעויות הוריות שכולנו עושים, ובמקרים הפתולוגיים שטות קטנה מתפתחת לניתוק מוחלט כמו שפעת רגילה שהופכת לחיידק טורף ומסתיימת במוות.
באחד המקרים בהם טיפלתי האב שלח לבתו בלונים בהפתעה ליום ההולדת, והנערה ״נלחצה״ מהשליח וניתקה קשר עם האב. במקרה אחר התירוץ היה תכתובת וואטסאפ שלא מצאה חן בעיני האם וגרמה לניכור קשה של הילדה מאביה. בשני המקרים המערכת בחרה שלא להתערב. בשני המקרים האם, לכאורה, לא רצתה להתערב – בטענה שזה בין האב לנערה.
במקרים אחרים היו דוחות שהתריעו שמדובר בניכור, היו תסקירים שאיבחנו במפורש שהאב מנכר את ילדיו מאימם וזעקו לעזרה – ועדיין השופט בחר שלא לתת החלטה. ראיתי את זה קורה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, שהגעתי למסקנה שזה לא במקרה. שהמערכת ניערה חוצנה מילדים מנוכרים, בעיקר כשהם בגיל ההתבגרות – אך לא רק.
אמנם למערכת המשפט לא תמיד יש יכולות לפתור את בעיית הניכור, כי לפעמים צינור הרגש נחתך באופן בלתי ניתן לשיחזור. אבל להחליט לא לתת החלטה – זה לוותר על אותו ילד.
ועידו ממשיך לחכות לליאור שאולי מתישהו יחזור.
6#. אבל יש גם תקווה
לפני כחודש היה אצלי שחר, גבר צעיר בן 22. הוא מנוכר מאז שהיה בן 11 מסבתו, אימו של אביו ז״ל. כשאביו הלך לעולמו בתאונת דרכים מחרידה, אימו, שתמיד שנאה את סבתו, ניתקה את הקשר בינה לבין ילדיהם. שחר, רצה לנסוע לארה״ב ללמוד, ואימו הודיעה לו שאם הוא רוצה לנסוע לארה״ב שילך לעבוד ולהרוויח כי היא ממש לא מתכוונת לממן אותו.
שחר החליט לבדוק אם יש לו כספים שאולי נחסכו עבורו ומצא צוואה ישנה של אביו עימה הוא הגיע השבוע ליעוץ ועל הדרך סיפר לי שיש לו סבתא שהוא לא בקשר איתה. ותיאר כיצד אמו אמרה לו ולאחיו שהיא רעה ומסוכנת. ואני הפצרתי בו ליצור איתה קשר.
השבוע שחר התקשר וסיפר שהוא יצר קשר עם סבתו שמאוד התרגשה וכשהוא הגיע אליה היא חיבקה אותו ובכתה וסיפרה שכבר עשור שהיא מחכה לטלפון הזה, וסיפרה לו על אביו המון דברים שהוא לא ידע, והוא המשיך וסיפר שהוא לא אמר לאימו כלום ושסבתא שלו שאלה מה שלומה ואמרה שאולי כדאי שהיא לא תדע וסיפרה שגם לאביו היא בקושי איפשרה להיות בקשר איתה, והרבה פעמים הוא הגיע אליה בלי שאשתו תדע. וככה בחור צעיר בן 22 שהתייתם באביו זכה שוב במשפחה. ״יש תקווה״ חשבתי לעצמי.
עידו עדיין מחכה לבן שאיבד בין סעיפי החלטה שלא נכתבה, ושחר מצא סבתא שאיבד בין שנים של שתיקה. שניהם הוכחה לזה שאין ניכור מוחלט, רק לבבות שמחכים להזדמנות לתקן. כי קשר דם שנכנס לתרדמת לא נעלם, ולעיתים כל מה שצריך כדי להעיר אותו, זו שיחה אחת, או חיבוק אחד, שמחזירים את המשפחה לחיים.
***
השבוע בפודקאסט : סיעור מוחות עם איתי עניאל להאזנה לחצו כאן.
מוזמנים גם לקורסים הדיגיטליים שלי שאומרים שהם משני חיים.
יש אפשרות להתנות דמי מזונות במפגשים קבועים עם הילדים.
אם היה מפסיק לשלם האמ כבר הייתה דואגת שהילדים יראו את הב.
כל כך עצוב 🙁 כמה נורא שאפשר לנתק ככה ילד מהורה, בכזו קלות, ואין פוצה פה ומצפצף.