סיפור קטן ומתוק שקרה לנו השבוע בפריז.
יש חפצים שהם יותר מחומר. הם נושאים עימם קולות, ריחות, רגעים שנעלמו מזמן אבל עדיין פועמים בשקט. מצית זהב של קרטייה הוא אחד מהם – עדות שקטה מחיי הזוהר של פריז בשנות ה-70 של המאה הקודמת. זה סיפור על להבה שכמעט כבתה, על נכד שסירב לוותר, ועל הבנה פשוטה שלפעמים מה שנראה אבוד רק מחכה למישהו שיודע להקשיב.
1#. העיר שדיברה בכל השפות ושרה בקול אחד
פריז של שנות השבעים הייתה תיאטרון חי. במרכזה, בלב הרובע השמיני, עמד רספוטין, מועדון שהפך לאגדה – עולם שלם שבו התחככו אלו באלו אנשי עסקים אירופאיים לצד דוגמניות מניו יורק ושייח’ים עשירים לצד אמנים רעבים. האוויר היה רווי בעשן סיגריות, ניחוח שמפניה יקרה, שנסונים צרפתים ולחישות בבליל שפות .
ועל במת הזהב עמדה טובה פורת, זמרת ישראלית קטנטונת בעלת קול ענק וחיוך מיסתורי. היא הייתה חריגה גם בשל כשרונה וגם בשל היכולת הנדירה שלה לדבר בשפות של הלב. היא פטפטה בעברית, צרפתית, אנגלית, פולנית, רוסית, גרמנית, ואידיש וידעה לשיר גם בפרסית, בטורקית, איטלקית, ובספרדית. כל שפה הייתה מפתח לעולם אחר, ולטובה היו כל המפתחות כולם.
במשך שנים ארוכות היא עמדה ערב ערב על הבמה, היא לא הייתה תיירת, רספוטין היה הבית עבורה (ובאותם ימים להיות ישראלית היתה גאווה גדולה).
היא תרגמה רגשות לשירים ולכל אחד היא שרה בשפה שלו והוא היה בטוח שהיא שרה ממש עבורו. זה מה שהפך אותה לכוכבת אמיתית בעיר שראתה אלפי כוכבים עולים ויורדים.
2#. לילה אחד ב-1974
באחד מאותם לילות המיוחדים ב־1974, אחרי שטובה שרה במשך ערב שלם, היא לקחה רגע לעצמה, התיישבה עם כוס יין ושלפה מארנקה סיגריה דקיקה. עוד לפני שהספיקה להציתה, זינק לעברה שייח סעודי, שנהג להקשיב לה בדממה ומדי פעם דמעות עלו בעיניו, ובתנועה שקטה, כמעט אינטימית, הדליק לה את הסיגריה במצית מוזהבת, והושיט לה אותה – ״זה בשבילך״ הוא לחש בצרפתית כבדה.
רק כשעלו האורות טובה נוכחה לדעת שמדובר במצית אלגנטית של קרטייה, עם חריטות ומשקל שמעיד שהיא עשויה כולה מזהב. המצית הזו נסעה איתה לכל המסעות וחיכתה לה מאחורי הקלעים של כל הבמות. היא היה עימה בחדרי מלון יוקרתיים, בחדרי הלבשה צרים, ברכבות לילה חשוכות, ובסוף הגיעה עימה לארץ. כשהיא הפסיקה לעשן המצית נשמרה אצלה במגירה – עדות למסע חייה, קפסולת זמן חרוטה בזהב של עידן שבו טובה היתה כוכבת שעמדה במרכז הבמה והעולם הקשיב.
3#. כשהאור כמעט דועך.
לפני פחות משנה, טובה פורת הלכה לעולמה כשהיא בת 87. איתה הלכו הקול והחיוך, והלך עידן שלם. נותרו השירים. ונשארה המצית.
תמיר בן זוגי, בנה של טובה, מצא את המצית בין שלל תכשיטיה ורצה להעניקה ליובל בנו, כמזכרת מימי הזוהר של סבתו. היתה רק בעיה אחת קטנה – המצית הזדקנה וכבר לא הציתה להבה. היא נותרה חפץ מוזהב יפיפה וחסר חיים.
וכאן התחיל המסע. המצית הובאה לחנות הדגל של קרטייה בשאנז אליזה – הכתובת הכי יוקרתית והכי מבטיחה. הרי אם מישהו יכול להחזיר את המצית לחיים, זה המותג שיצר אותו, לא? מוכר בחליפה יוקרתית וכפפות לבנות אחז במצית ביראת קודש, והבטיח שהם יעשו הכל כדי להפיח בה חיים, אך גם נזהר ואמר שזו מצית זקנה.
הטכנאים בקרטייה עבדו חודש שלם. הם פירקו, ובדקו, ואפילו מצאו במערכת שלהם את היסטוריית המסעות של המצית, סוג של דרכון דיגיטלי קטן – מסתבר שהיא היתה בטורקיה, באוסטרליה, ושוב בפריז. אבל אחרי חודש הם חזרו עם תשובה – ״כמעט הצלחנו״. החזרנו את הניצוץ, אבל לא את הלהבה. ושבו ונתנו הסבר מתנצל על ספק של חלקים ישנים שכבר לא עובד עימם. בקיצור, המצית נותרה יפה אך בלתי שמישה.
4#. דיאלוג חרישי
בעוד שאנחנו סברנו שאם קרטייה לא הצליחו, למצית אין תקומה. יובל הנכד לא הסכים לקבל את רוע הגזירה. הוא איתר מומחה למציתים ישנים שיושב בדירה קטנה בקומה החמישית של בנין ישן ברובע השישי של פריז, ובאתר האינטרנט שלו יש משפט אחד שמבטיח משהו אחר – ״המומחה יוצר דיאלוג חרישי עם החפץ לפני הדרך אל האור״ (L’expert crée un dialogue silencieux avec l’objet avant le chemin vers la lumière).
כשהגענו מצאנו איש מרושל עם ניצוץ בעיניים, שיער פרוע וג׳ינס מהוה, שנראה הכי רחוק מחנות הדגל של קרטייה בשאנז אליזה. הוא לקח את המצית בידיו, החזיק אותה רגע בשקט. בחן. סובב אותה בין אצבעותיו בריכוז. אמד את משקלה, ולא אמר מילה. פשוט הקשיב למצית. ואז הוא אמר: ״חכו דקה״.
אחרי דקה הוא חזר, הדליק את המצית ולהבה גדולה, חדשה ושמחה קפצה למעלה. נדהמנו. המומחה חייך חיוך קטן והסביר שזה ״היה רק בורג בתחתית. סגרו אותו חזק מדי״. והוסיף ואמר ״היה צריך קצת לשחרר״. הוא סירב לקחת תשלום, ורק חייך וליטף את המצית עוד כמה שניות.
5#. אל תחכו למצית
המצית של טובה קיבלה הזדמנות שנייה. אבל טובה עצמה כבר לא כאן כדי לראות את הלהבה חוזרת.
וזו בדיוק הנקודה. במערכות יחסים, לפעמים אנחנו מהדקים ברגים חזק מדי עם ציפיות והנחות ופגיעות, והלהבה מתחילה לדעוך. לא בבת אחת. לא בצעקות. רק ניצוץ שהולך ונחלש. קליק שלא הופך לאש. לב שפועם, אבל כבר לא בוער.
ואז אנחנו אומרים לעצמנו ״זה בסדר. ככה זה בחיים. ככה זה נראה אחרי כמה שנים.”
אבל זה לא חייב להיות ככה. הבעיה היא לא שהלהבה נכבית. הבעיה היא שלא בדקנו מה חנק אותה, ולא שיחררנו את הבורג בזמן. לא אמרנו את המילה שהיה צריך להגיד. לא הקשבנו. לא ניהלנו דיאלוג. הנחנו הנחות. לא הרפינו מהדרישות, מהציפיות, מהצורך להיות צודקים. חשבנו שכבר אי אפשר לתקן. סגרנו חזק מדי את הברגים וחנקנו את הלהבה.
המומחה ברובע השישי לא ניסה לשנות את המצית. הוא לא החליף את המנגנון. הוא לא הביא חלקים חדשים. הוא הקשיב לה באמת ושיחרר את מה שנסגר חזק מדי. ולפעמים זה מה שאנחנו צריכים לעשות לפני שזה מאוחר מדי. לפני שהאדם שאנחנו אוהבים כבר לא כאן. לפני שהשנים עוברות והלהבה כבר לא זוכרת איך לבעור. לפני שאנחנו נשארים עם מצית זהב יפהפיה אבל בלי אש.
תקשיבו בשקט. תנו למערכת היחסים לספר לכם מה באמת לא עובד. שחררו את הבורג. אל תחזיקו חזק מדי – את הצורך לשלוט, להיות צודקים, את הציפייה שהאדם השני יהיה מי שאתם רוצים שיהיה, במקום מי שהוא באמת.
אל תחכו לקרטייה של החיים לנסות לתקן כשהלהבה כבתה. אל תחכו למשבר. אל תחכו לרגע שבו כבר אי אפשר. לפעמים כל מה שצריך הוא לשחרר בורג קטן ולהדליק מחדש את הלב.
***
השבוע בפודקאסט – פרק ב או פרק בסט עם ליאת הדר. להאזנה לחצו כאן.
