1#. טקס הבוקר

המילה הכי מפחידה בעברית? נורמלי. חמש וחצי בבוקר. מדיטציה. קפה. שקט מתוכנן של עשר דקות כאילו העולם באמת מתכוון לכבד את זה. אני יודעת שהוא לא יכבד, אבל אני מנסה בכל זאת. ככה התחיל היום הראשון אחרי ראש השנה. 

אחר כך הקפה במרפסת מול הנוף של העיר הלבנה, אני והוא, עם החידות שמחדדות לנו את המוח. מתחילים ב״הארץ״ וממשיכים ב״ניו יורק טיימס״, ככה בכל בוקר בכל מקום בעולם. זה הרגע שבו עוד נדמה שהחיים מתנהלים לפי חוקים רגועים וברורים. 

באפליקציה של המגדל שאני מתגוררת בו אני מזמינה מקום בחדר הכושר ומיד יורדת לשגרה הכמעט קבועה – חצי שעה להריץ את עצמי על המכונה וחצי שעה לעבוד על השרירים. שגרה כמו תפילה. כמו לחש הגנה. 

2#. כשהנשמה רוצה ללכת

שעה וחצי לאחר מכן אני כבר במשרד בפגישה ראשונה – הכנה לדיון של שבוע הבא. הפגישה שאחריה היתה עם מישהי שכבר היתה לפני שנה. פתחתי את האייפד והמילים שהיא אמרה לי אז ריקדו מולי מגלות אשה שחיה בלי אהבה, שרוצה ללכת ולא מעיזה. 

חלפה שנה, היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי שהוא יעזוב אותה, ואז כשהוא אמר שזהו, נגמר – היא נבהלה ועשתה כל מה שאפשר כדי לגרום לו להישאר. הפחד מגירושין משתק אותה. 

הסתכלתי עליה וידעתי – הנשמה רוצה ללכת, התודעה מפחדת. ״התודעה שלנו״, כך הסברתי לה, ״מתוכנתת להגן עלינו כדי שנשרוד. ופעם כדי לשרוד היינו צריכים להאחז במוכר – בשבט שלנו, במערה שלנו, במי שמגן עלינו. הנשמה עושה כל מה שאפשר כדי שתמשיכי הלאה, הפחד משאיר אותך במקום שלא טוב לך. והגוף? כשהנשמה והתודעה מנהלות קרב, הגוף בדרך כלל סובל וכשהגוף סובל – זה לא נגמר טוב״. היא שתקה ואז בכתה וכשסיימנו ביקשה חיבוק וחיבקה אותי כל כך חזק, כמו נשמה שחוזרת הביתה. 

ובלב ידעתי שככה זה אצל כולנו – הנשמה יודעת מתי צריך להמשיך הלאה, התודעה מתקבעת על מה שמוכר, ואם לא שומעים את הנשמה, היא צורחת. 

3#. בבית המשפט של הלבבות השבורים

המונית כבר חיכתה למטה לקחת אותנו לבית המשפט. אחד מתיקי הניכור ההורי הקשים והמתסכלים שיש לי. תיק שהכתובת בו כתובה על הקיר ונראה שלאיש לא באמת אכפת. כבר הרבה זמן אני חושבת שחלק ממערכת המשפט ויתר על הסיכוי להציל ילדים מנוכרים, וזה כל כך עצוב ושובר לי את הלב בכל פעם מחדש שאני נתקלת באטימות הלב. יחסית לרוב הדיונים בתיק, היתה הרגשה בדיון הזה שהאוזניים יותר קשובות, אך כלל לא בטוח שזה לא ׳מעט מדי ומאוחר מדי׳. 

כשיצאנו שורה של מבזקים על מסך הטלפון שלי גילתה לי שבשעה שנלחמנו בתוך בית המשפט על נשמות אבודות של ילדים, העולם סביבנו משתגע ומשפחות רבות נהרסו. 

אישה נרצחה בשדרות. בן זוגה שרצח אותה ירה בעצמו ונמצא במצב קשה. מאוחר יותר יתגלה שהיה זו יום הולדתה ה-37 של מירן, שנפרדה מהרוצח כבר לפני כמה חודשים, ושהיא פנתה לעזרת המשטרה ושלחה סרטונים שלו מכה אותה ומאיים עליה, ואיש לא מנע את הרצח הזה, שגם הוא היה כתוב על הקיר. 

באותה שעה רכב התפוצץ בתל אביב. ושלט ענק שנפל על מיניבוס גרם לתאונה קטלנית ליד רמת השרון, יש הרוגים ופצועים. כמו בסרט, רק שזה החיים שלנו.

כלל לא נדרשתי לעבד את כל המידע כי עלינו מיד על המונית למשרד, ואת זמן הנסיעה ניצלתי לשיחות עם לקוחה שמאשרת להגיש את התביעה, לקוחה שצריכה יעוץ אסטרטגי צמוד מול משבר תקשורתי קל, ולקוחה שבעלה יצא מאיפוס וניתן נגדו הבוקר צו הגנה. רמז – זה האקדח במערכה הראשונה. 

4#. מהכאוס לשקט – או לפחות ניסיון

משם חזרתי להקליט שני פודקאסטים – בראשון רואיינתי ובשני ראיינתי. ואז נסעתי לקריית אונו, למרכז של ברהאמה קומאריס למפגש המשך לריטריט שהייתי בו באוקספורד לפני שבועיים. דיברו שם על שלווה פנימית, על היכולת למצוא שקט בעולם סוער וביקשו לשמוע חוויות מהריטריט שכתבתי עליו לפני שבועיים, ומה לקחנו איתנו הלאה ליומיום שלנו. ואני אמרתי שאני שומעת יותר ברור את הנשמה, ושאת השקט והשלווה שקיבלנו שם במינון גבוה קשה מאוד לשחזר במציאות שלנו. לקראת סיום עשינו מדיטציה שהיתה כמו תרופת הרגעה שהוזרמה לי לורידים ואיכשהו יצאתי משם רגועה. 

הלכתי עם אורנה וורד, חברות שהכרתי בריטריט, ובלי לשים לב מצאנו את עצמנו מדברות באותה שפה לשבת בבר קוקטיילים קטן בקריית אונו (כן, מסתבר שיש חיי לילה גם שם). 

צחקנו, דיברנו, קצת אכלנו, קצת שתינו וממש אחרי שהחשבון שולם הטלפון השמיע את הקול ההוא שכולנו מכירים ומבשר שתכף תשמע אזעקה באזורך. אולי בגלל המדיטציה נשארתי רגועה ואפילו שמחתי שזה לא תפס אותי לבד בכביש. 

כמעט כל הבר ירד לחניון, נשים צעירות עם עקבים דקיקים וכוס יין ביד לצד גברים מזוקנים. כולם נראו רגועים כאילו זה נורמלי שטיל בליסטי מפריע לבילוי של חמישי בערב, וממילא תכף זה נגמר וחוזרים לעוד דרינק. עמדנו שם, שלוש נשים עם קילומטראז׳ של אזעקות מדברות על הפעמים שהאזעקות תפסו אותנו בכבישים ואורנה הראתה סרטון שלה על הכביש בלילה ומעליה ירוטים, ואמרנו שבשום מקום בעולם לא חיים ככה ואף אחד שלא חי כאן לא יכול להבין. 

5#. כמעט סוף היום

ובתוך המרחב המוגן, בזמן שהסירנות עוד נשמעות, אני פותחת את הווטסאפ. הודעה חדשה עם צילום מסך של מכתב התאבדות מאותו אב שהורחק הבוקר מילדיו בגלל בריאות נפשית לקויה ומסוכנות. המכתב נשלח לגרושתו שהזעיקה משטרה. ואז הודיעה שהוא עבר החייאה והוא בדרך לבית החולים. מצבו יציב. זה האקדח המעשן במערכה האחרונה. 

זה הרגע שבו החיים והעבודה כבר לא נפרדים; כל הגבולות מתמוססים. אני עומדת שם, בין אנשים זרים, עם הטלפון ביד, מנסה לנשום. וכל הדרך הביתה דיברתי עם קרובת משפחה שאסון פקד אותם והיתה זקוקה לייעוץ. 

רבע לחצות. נכנסתי למקלחת לשטוף מעלי את היום הזה ורגע לפני שנרדמתי, כמו בכל לילה,  במודע פרקתי ממני את היום הזה, כי רק כשפורקים המיכל יכול להתמלא מחדש. 

אז ככה התחילה השנה, המעברים החדים האלו הם לא תקלה. הם החיים עצמם כשחיים אותם ב-200 קמ״ש. הפחד הוא השומר הכי טוב של הקיים. הנשמה תמיד יודעת מתי הגיע הזמן ללכת קדימה. והשקט האמיתי הוא לא מתנה שהעולם נותן, אלא החלטה פנימית שלנו. ובמציאות הזו החיים בכלל לא מחולקים לשגרה ולדרמה. השגרה שלנו היא הדרמה. 

ומה איתכם? אתם מצליחים לשמוע את הנשמה?

***

השבוע בפודקאסט – עוד לא דיברנו על אהבה עם ד״ר ליאת יקיר. להאזנה לחצו כאן.