השבוע הבלוג הזה חגג שמונה שנים. שמונה שנים שאני כותבת כל שבוע, שבת אחרי שבת, כותבת את חיי, את הסיפורים שמגיעים אלי, את התובנות, את הזכרונות, ואת מה שעובר על כולנו. שמונה שנים…יותר זמן ממה שחלק מהזוגות שורדים יחד. מעל 3 מליון ישראלים מכל העולם ביקרו בבלוג.
זה התחיל מפציעה בברך שפינתה מקום לכתיבה כי מסתבר שכשהגוף נשבר, הנפש סוף סוף מקבלת זמן מסך, והמשיך כמסע ארוך. והנה, שמונה שנים אחר כך, אני יושבת ואוספת חלקים מהמסע הזה – סיפורים שהפכו לחיים שלמים, כתיבה אישית שהפכה לקהילה, ומה שהיה ניסוי קטן הפך להרגל קבוע, כמעט טקס.
כשאני מביטה לאחור, ברור לי שהבלוג הזה הוא מקום לגדילה והתפתחות אישית שלי, ולא רק טור שבועי. פיתחתי איתו יחסי קרבה ובלעדיות כמו עם חבר ותיק – פעם גם רציתי לעזוב אותו, התרחקתי, חזרתי והמשכתי, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה.
ולכבוד יום ההולדת שלו וגם לכבוד השנה החדשה שתכף מגיעה, בחרתי לאסוף חמישה שיעורים – ולבחון מה השתנה, מה אני משאירה מאחור, ומה לוקחת איתי לשנה החדשה.
1#. הכתיבה כראי הנפש
הכתיבה, כמו הנפש, עברה שינוי והתפתחות עם השנים. אני מזהה את זה כשאני חוזרת לפוסטים ישנים – יש שם קול אחר צעיר יותר וזהיר יותר. גיליתי שאמנם הכתיבה מתפתחת אבל סגנון הכתיבה הוא כמו טביעת אצבע – ייחודי ובלתי ניתן לחיקוי. אי אפשר לחקות סגנון כתיבה גם אם מתאמצים, וגם אם נעזרים בכל הבינה המלאכותית שבעולם. הקול הפנימי שלך, הדרך שבה המחשבות שלך מתארגנות למילים ומשקפות את הנשמה – זה משהו שנוצר רק אצלך, לכל אחד יש את הקול היחודי שלו ויש מקום לכל הקולות כולם.
עם הזמן הבנתי שכל טקסט הוא קודם כל מראה לעצמי. המילים שאני בוחרת, הסיפורים שאני מספרת, הדברים שמעסיקים אותי – כולם מגלים עליי יותר ממה שחשבתי. גיליתי שאי אפשר לברוח מעצמך אפילו כשאת כותבת על אחרים. את שם בכל מקום – בזווית הראייה, בבחירת הפרטים, במה שמותיר אותך מרוחקת ובמה שמצית בך אש.
עם השנים העזתי יותר ויותר להכניס פנימה את עצמי, לא רק את הידע המקצועי. למדתי שכתיבה אותנטית דורשת אומץ להיות נוכחת בטקסט, לתת מקום לקול שלי ולא רק לסיפור. אני לוקחת איתי הלאה את הרצון להבין דרך המילים מי אני ומה חשוב לי באמת. הכתיבה נשארה המעבדה שלי לחקר עצמי, המקום שבו אני מגלה מחשבות שלא ידעתי שחשבתי ומשמיעה אותן באומץ.
2#. מילים שעושות שינוי
במשך השנים הבנתי שהבלוג נוצר הרבה לפני שאני מתיישבת לכתוב אותו בסוף השבוע. הוא מתחיל בפגישות שלי במהלך השבוע, וממשיך במשפטים שאני מלקטת וכותבת לעצמי, ברגעים בהם אני נדהמת שוב ושוב ממה שאנשים מעוללים, ממה שאנשים חווים, מהטבע האנושי שעובר אלי דרך חיים של אנשים, וביכולת להקשיב למנגינה שמאחורי המילים ולזהות את הדפוסים שמאחורי המעשים.
פעם סברתי שאני זו שמביאה את התובנות, היום ברור לי שהטקסטים הכי טובים הם אלו שאני רק מעבירה הלאה – כמו צינור שמזרים סיפור, רגש או כאב של מישהו אחר. אני לוקחת איתי הלאה את ההבנה שהמילים מקבלות חיים משל עצמן כשהן פוגשות לב אחר שמכיר את אותו כאב ושיש להן יכולות לשנות. לפעמים לשנות את זווית הראיה, לפעמים לשנות את הדפוס, ולפעמים, כך אמרו לי, לשנות חיים.
3#. שותפים לדרך
בהתחלה לא ידעתי אם מישהו בכלל יקרא. כבר שנים אני יודעת שיש המון קוראים שקטים שלא נותנים סימן אבל קוראים כל אות, שזה קוד ל’אני קוראת אותך כל שבת אבל אל תצפי ללייק’.
ויש כאלו שמחכים לקרוא כל שבת בבוקר, שהבלוג הפך לטקס השבועי של שבת בבוקר עם קפה. יש כאלו שכותבים לי בוואטסאפ ״קראתי את הפוסט הבוקר והוא בדיוק מה שהייתי צריכה״, יש כאלו שמצטטים לי סיפורים מהבלוג וזוכרים אותם יותר טוב ממני. אני מניחה אותם במרחב הוירטואלי ומשחררת אותם אליכם. אם הייתי שומרת אצלי את כל הסיפורים, נפשי היתה כורעת תחת נטל משאה.
השבוע בת של חברה אמרה לי שהיא עושה עבודה באוניברסיטה על כתיבה דיגיטלית בה ציטטה בלוג שלי מלפני שנתיים. בכלל לא זכרתי שכתבתי אותו, אבל כשחזרתי לקרוא זה הרגיש כמו למצוא מכתב ישן שכתבתי לעצמי.
אני מקווה להמשיך להיות מופתעת בכל פעם מחדש מהודעות או תגובות שמספרות לי מה קרה אחרי שקראו, ומכאלו שאומרות שכאילו כתבתי אותם. אני לוקחת איתי הלאה את הידיעה שהמילים האלו נכנסות לחיים של אנשים שלא הכרתי ומשפיעות בדרכים שלא תיכננתי. הידיעה הזו הופכת אתכם לשותפים שלי לדרך ולא לקהל זר.
4#. אותנטיות אנושית
רציתי להפסיק לכתוב את הבלוג. הודעתי שאני מפסיקה, עושה דברים נוספים, ומשחררת את ההרגל הזה לכתוב בכל סוף שבוע שהופך לעיתים לעול. כתבתי פוסט פרידה מפוכח ומנומק. ואז היה לי משהו לומר. וחזרתי בלי הסבר גדול, בלי דרמה, כמעט בלי להזכיר את ה״פרידה״.
המשכתי מאיפה שעצרתי. לא שחררתי את הבלוג. לא הסכמתי לוותר על מקומו בחיי, בזהות שלי, במי שהפכתי להיות. למדתי שאותנטיות זה לא רק לכתוב על כאב, אלא גם להכיר בחולשות שלי ככותבת, בחוסר העקביות, ברגעים בהם אני לא בטוחה בעצמי, בחוסר היכולת לשחרר.
אותנטיות זה לכתוב את עצמי בלי לפחד. לכתוב איך הרגשתי שחיבקתי עצים, לכתוב על חלומות, על אהבות חדשות, על כאבים וחרדות. גיליתי שדווקא ממשברים נוצרת הקרבה הכי גדולה. כי כולנו קצת שבורים, כולנו מתלבטים, כולנו לפעמים לא יודעים איך להמשיך, וזה בסדר להיות אנושיים.
5#. להתמיד להתפתח
התמדה היא תרכובת של כוח רצון, נחישות, משמעת עצמית, סבלנות, יכולת להתאושש מכישלונות, גמישות מחשבתית, אמונה פנימית אמיתית, ויכולת לנהל נכון את האנרגיה לאורך זמן כדי להמשיך הלאה.
כבר שנים אני כותבת שהיכולת להתמיד היא אחת התכונות הכי קריטיות להצלחה בכל תחום. השבוע שמעתי פודקאסט שמדבר על כך שמה שחשוב זה לא רק להתמיד, אלא להתפתח בהתמדה. שאנחנו הופכים לטובים יותר לא אם אנחנו עושים אותו דבר עשרת אלפים שעות, אלא אם אנחנו מתמידים להתקדם על גרף ההתפתחות, שלפעמים יורד ולפעמים עולה אבל המגמה שלו נותרת חיובית.
להתמיד להפתח מבחינתי בבלוג הזה זה כשכותבים לי על פוסט שהוא הפוסט הכי טוב או חשוב או משמעותי שכתבתי. כשזה קורה אני מחייכת לעצמי חיוך קטן ומרוצה, כי להמשיך להתפתח בגילי זה האנטיאייג׳ינג האמיתי.
6#. תודה ושנה טובה
שמונה שנים זה לא רק אני מול המילים, זה אתם. הקוראים הקבועים שמכירים את הסגנון שלי יותר טוב מחברים קרובים, אלו שמשקיעים את הזמן בלקרוא, בלחשוב ובלהגיב, אלו שמדפדפים אחורה לארכיון ומוצאים פוסט מלפני שלוש שנים שבדיוק רלוונטי להם עכשיו.
יש את אלו ששומרים טקסט במועדפים, שמדפיסים פוסט ותולים אותו במשרד, ששולחים לחבר קישור עם ״תקראי את זה, זה בדיוק מה שדיברנו עליו אתמול״. יש את ההודעות הפרטיות, המיילים הארוכים, השיתופים ברשתות החברתיות.
בלעדיכם הבלוג הזה היה נשאר מחברת פרטית. הכתיבה הפכה לשיחה דו-כיוונית, לקהילה לא קטנה של אנשים שחולקים משהו משותף. אני לוקחת איתי להמשך את החיוך שלי בכל פעם שאני לוחצת על send, את הכרת התודה הגדולה על שנתתם לכתיבה שלי בית, ועל שהפכתם אותה ממונולוג לדיאלוג. ולאלו מכם שבדרך כלל מעדיפים להיות שקטים ושקופים, תשמחו אותי ותשאירו הפעם סימן, לכבוד יומולדת שמונה לבלוג, כמו שמנידים את הראש כשמישהו מוכר עובר מולכם. בכל זאת אנחנו מכירים כבר שנים…
כשאני חושבת על השנה החדשה שבפתח אני מקווה שהבלוג ימשיך להיות חלק ממני. אולי יהיו שינויים, אולי הכתיבה תתפתח לכיוונים חדשים, ואולי לא. ואולי הקסם האמיתי הוא לכתוב את החיים ולגלות שהם כותבים אותך בחזרה. שכל פוסט הוא לא רק תיעוד של מה שהיה, אלא גם זרע של מה שעוד יבוא. שבלוג של שמונה שנים זה לא רק אוסף טקסטים – זה יומן של אישה שלמדה לדבר, להקשיב ולהאמין שלמילים שלה יש כוח.
תודה לכם על שמונה השנים הללו. ותודה מראש על כל השנים שעוד יבואו. שתהיה כבר שנה טובה, או לפחות שנה פחות גרועה מקודמתה, גם זה הישג, ושיחזרו כבר כולם, אמן.
***
השבוע בפודקאסט – 5 החלטות לשנה החדשה – להאזנה ולצפיה לחצו כאן.
